<h1>שבלי הלקט הקצר דין התוכחות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף כג.</h2>
תניא רבי אומר, איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, אוהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח באה לעולם, רעה מסתלקת שנאמר, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל המוכיח חבירו לשם שמים זוכר לפלגו של הקב"ה שנאמר, מוכיח אדם אחרי חן ימצא, ולא עוד, אלא שמושכין עליו חוט של חן שנאמר חן ימצא. ובשם ר' אברהם ב"ר דוד מצאתי, הרואה דבר מגונה בחבירו חייב להוכיחו עד שיביא עצמו לידי הכאה וקללה כדכתיב ביהונתן, למה ימות מה עשה, וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו, וכתיב בן נעות המרדות, נמצא שאין לאדם לירא מחבירו מלהוכיחו, אעפ"י שהוא גדול ואפילו יכנו או יקללנו הכל יסבול לכבוד השם ולמצות התוכחה. וכל זה בזמן שאומדין שזה הנוכח יסבול אעפ"י שהוא קושר בו שנאה, אבל אם מכיר בו שלא יחזור למוטב עליו הכתוב אומר אל תוכח לץ פן ישנאך. ואם מכיר בו שממנו אינו מקבל התוכחה ילך אצל גדול אם ראה בו דבר ערוה ומהימן ליה אותו גדול כבי תרי יאמר לו, ואותו גדול יוכיחנו בינו לבין עצמו אבל לא בפני רבים שהוא לא שמע בפני עדים, ואעפ"י שמן ההלכה אינו נראה שזה הגדול יוכיחנו, שלא נתנו לו רשות לתלמיד לומר לרבו אלא למסנייה, כדגרסינן, מהו למימר ליה לרבי' ומסנייה, אמר ליה אם מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה. ודרך מצות תוכחה, בכמה קשוטין צריך לקשט עצמו מי שאוחז אותה כדגרסינן בערכין, אמר ר' אלעזר בן עזאי, העבודה, אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח, ומי שיודע היאך מוכיחין, ומי שראוי לקבל תוכחה. וחייב אדם להוכיח את חברו אפילו מאה פעמים, שנאמר, הוכח תוכיח את עמיתך, ואומר, הוכח אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח, אין לי אלא רב לתלמיד תלמיד לרב מנין, ת"ל תוכיח. ואם מכיר בו שהוא עז פנים ושונא את המוכיחים אותו אינו חייב להוכיחו ולא עוד אלא שעובר בשני לאוין, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך. ואדם שמקיים מצות ואינו מקיים כל המצות חייב להוכיח את אחרים, ואין בזה קשט את עצמך ואח"כ קשט את אחרים. ומה שאמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ומקשינן, והא תניא הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין וכו', ומתרצינן, לעולם דנקיט ליה בליביה, ומקשינן עוד, והאמר רבא, כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ומתרצינן, הוא דמפייסינן ליה ומיפייס, אבל היכא דלא מפייסינן צריך למינקט ליה בליביה, דצריך שיהא מקפיד על כבוד תורתו ומקנא עליו. כי כשמבזין אותו ומוחל נמצא כמבזה זה התורה, שאותו שביזהו לא חשש לכבוד התורה, לכך אם אינו נוקם לכבוד התורה אינו תלמיד חכם וכן עיקר. והא דאמרינן במגילה, מימי לא עלתה עמי קללת חבירי על מטתי, כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק אפוריא אמר, שרי ליה ומחול ליה לכל מאן דמצערן, איכא למימר, שלא היה מוחל [אלא] לאדם שהיה לו דין ממונו עמו והיה מצערו, או אי נמי, לא היה מוחל אלא צער גופו ולא הי' מוחל קללתו, אבל כבוד תורתו לא היה מוחל אלא הוה מינקט בליביה.
<h2>דף פו.</h2>
מצאתי בתשובת הגאונים, רבנן דמתיבתא דבבל תקנו, הבא על הגויה, יתענה מ"ט יום כנגד מ"ט מדות שהתורה נדרשת בהם, וישב בנדוי וילקה בכל ערב מלקות ארבעים, ולאחר שיגמור מ"ט תעניות גולה ממקומו עד שנה שלמה וכל ימי גלותו מתענה שני וחמישי.
ומשומד שחזר בו, ודאי צריך מלקות דהא עבר על כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות ומיתות בי"ד, וטבילה לא צריך דלאיו גוי הוא, דגר צריך טבילה לעיולי מגיותיה דהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, צריך לעיולי בקדושה של ישראל, אבל האי בר ישראל הוא והורתו ולידתו בקדושה, ולא צריך טבילה, דקאמרן טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו.
